התמונה שאני הכי אוהבת באלבום

אחד הדברים שמייחדים אותי לעומת עסקים אחרים שמכינים אלבומי תמונות, הוא שכחלק בלתי נפרד מעיצוב אלבום תמונות בעבודת יד אני עוברת עם הלקוחות שלי תהליך מלא והוליסטי שראשיתו במיון וסינון התמונות ובחירת התמונות שייכנסו לאלבום. אני לא מכינה אלבומים ריקים, אלא העיצוב נתפר במדויק למידותיו של האלבום וכמובן לתמונות שמופיעות בו.

על הקריטריונים שלי בבחירת התמונות לאלבום כבר כתבתי בפוסט אחר, ואתמצת אותם כאן בקצרה – ישנם שיקולים מקצועיים כמו איכות התמונות וכיוון התמונות (לאורך או לרוחב), וישנם שיקולים אישיים מותאמים להנחיות של הלקוחה, כמו אמהות שלא רוצות שהתינוקות שלהן יופיעו עם מוצץ, או הרגישות לייצוג הולם לכל בני המשפחה באלבום משפחתי.

כשהכנתי את האלבום היווני של גליה, אלבום תמונות מטיול משפחתי ביוון, שגם עליו כבר כתבתי בהרחבה בפוסט שהוקדש כולו לעיצוב האלבום הזה, התחלתי את העבודה, כרגיל, בבחירת התמונות שייכנסו לאלבום.

כששלחתי לגליה את בחירת התמונות היא החזירה לי מענה עם תמונה מאד מסוימת שהיא ביקשה שתיכנס לאלבום. "זו התמונה האהובה עליי מכל התמונות של הטיול". זה כל כך חשוב בעיני, היכולת הזו לתעדף, לבחור באמת את התמונות שמנציחות רגעים מיוחדים, או מייצגים. אנחנו הרי לא באמת נשוב ונסתכל על כמות של מאות תמונות מטיול אחד, חייבים איכשהו לצמצם ולבחור בקפידה את התמונות שמעבירות את החוויה.

הבטתי בתמונה שגליה שלחה לי. על פניו לא היה בה שום דבר יוצא דופן. תמונה של אמא ובן, מצולמים מהגב, בקטן, עולים בגרם מדרגות בסמטה באחד מהרחובות המובילים לאקרופוליס. אפילו ללא האקרופוליס ברקע. פשוט אמא ובן הולכים ברחוב. ועדיין זו התמונה האהובה עליה, מכל התמונות שהיו לבחור מהן. זו התמצית של הכל, כי הרי זו לא התמונה ככזו, אלא היכולת שלה כמכונת זמן קטנה להחזיר את גליה לרגע ההוא שהם חלקו יחד, אולי לאיזו שיחה מעניינת או אישית שהתנהלה שם, או אולי שתיקה נעימה כזו שאפשר לחלוק רק עם מישהו קרוב ואהוב.

מבין כל העמודים שיש בהם הרבה תמונות מקופלות ומאוגדות בשלל טכניקות של סקראפבוקינג וקיפולי נייר, התמונה הזו קיבלה ממני עמוד שלם רק לעצמה. אם כבר התמונה שהיא הכי אוהבת באלבום אז עד הסוף.