אלבום לבנות גיל הזהב

אני חושבת שצריך לשנות את השם של גיל "הזהב" לגיל "הנצנצים".

תראו אותן, תראו את סבתא מירי, את אמא של יעל, את אמא של אילנית ואמא של אושרת. הן כל כך הרבה יותר מזהב, הן לגמרי נצנצים עם כל הגלאם שיש בעולם.

הבנות שלהן מביאות לי תמונות, ערימות של תמונות. תמונות של חיים שלמים. תמונות בשחור-לבן מלפני שישים ושבעים שנים שעדיין נשמרו, היסטוריה אמיתית מול העיניים. ואז מגיעות תמונות של המשפחה ותמונות של טיולים מרחבי העולם.

הן באמת חיות את החיים במלואם. ואני בטוחה שמאחורי התמונות והחיוכים מסתתרים גם אתגרים, מהמורות והתמודדויות לא פשוטות. אבל בתמונות הן מחייכות. הן מחייכות את ההישגים, את צליחת האתגרים ועמידה בפני המכשולים. הן מחייכות את המשפחה שהקימו ואת הבית שבנו.

הן יודעות להעריך את הסבלנות שבלרקום מסגרת לכל עמוד ועמוד, את מבינות את הערך הרגשי שבבחירת התמונות והפיתוח שלהן.

בימים אלו אני עובדת על הכנת אלבום לאמא של דפי. דפי סיפרה לי עליה בשיחתנו הטלפונית, כששתינו מביטות בתמונות כל אחת מהצד שלה של האפרכסת.

"תראי אותה" היא אומרת לי. "היא מדליקה לאללה. פה עם הכובע ים המצחיק הזה, ושם עם השמלה הצבעונית ההיא". והיא צודקת. אמא של דפי באמת נראית לי מישהי ששווה לצאת איתה לאיזה דרינק ולשמוע ממנה איזה סיפור או שניים. או חמישים.

וזה גרם לי לחשוב על האופן שבו דפי חווה את אמא שלה, מדליקה בגיל שבעים, וכמה הייתי רוצה שגם הבת שלי תחווה אותי ככה כשאני אהיה בת שבעים.

האלבומים האלה, עם התמונות, והמרקמים שמזמינים מגע; התמונה הבודדת שרגע מתעכבים אליה ובעמוד ליד יש מפל תמונות שמאפשר לראות שמונה תמונות יחד ולקבל אפקט של "וואו" אחר לגמרי; האפשרות לכתוב בכתב יד "בעט רגיל ולא באיזה טוש מחיק על נייר של אלבום דיגיטלי שיימרח לי" כפי שאמרה לי לקוחה השבוע בטלפון; כל הפרטים הקטנים האלו מצטברים לכדי חוויה רגשית ומעצימה שבה אנו חווים את החיים שלנו כפי שהם משתקפים בעיניים של היקירים והאהובים שלנו.

בנות גיל הנצנצים המדהימות שמככבות באלבומים שלי, כמה אני מקווה ומאמינה שהן מבינות איך הן משתקפות בעיניים של המשפחות שלהן, וכמה זה ממלא אותן אהבה וכוח לעתיד.